אנשי השכונה #16 by michal zoran

על הנייר, מקרה הוא בחור ישראלי סטנדרטי בן 22 שסיים תיכון בחדרה והיום גר עם חבר ברחוב מטלון ועובד במטבח של פיפי׳ז. בפועל, אין שום דבר רגיל בחיים שנאלץ לעבור - הוא ברח מהגיוס הכפוי באריתריאה כשהיה רק בן 16 ונפל בשבי בסיני שם העביר 3 חודשי התעללות עד שהמשפחה בישראל שילמה עליו כופר בסך 30 אלף דולר. כשהגיע לבסוף לארץ ישב שנה בכלא סהרונים. מקרה לא מועמד לגירוש כרגע אבל הרבה מחבריו כן. הוא מספר שאף אחד לא מוכן להעסיק אותם כרגע ויפעת הבעלים מוסיפה שהמדינה מכריחה בתי עסק לשלם יותר על מבקש מקלט. ״הם בטוח יבחרו בכלא, כי זה עדיף״, הוא אומר. ״רואנדה היא לא המדינה שלנו ואין לנו לאן ללכת.״ 

    Gal Deren  :צילום

  Gal Deren :צילום

אנשי השכונה #15 by michal zoran

דאוויט לא מכיר הרבה מילים בעברית, וגם לא באנגלית, אבל העיניים שלו מספרות שהוא עבר דרך לא פשוטה במסעו מאריתראה, והצלקות על גופו מסגירות את העינויים שספג בסיני. כשהגיע לארץ בשנת 2014, בתום 7 חודשי מסע, הוא ישב כמה חודשים בכלא סהרונים ולאחר מכן שוחרר בדרום תל-אביב. היום דאוויט מתגורר בשכונת התקווה יחד עם אשתו - פליטה מארץ מוצאו שהכיר כאן - ושני ילדיהם ועובד בחומוס מבסוטה. הבקשה שהגיש למעמד פליטות רשמי טרם זכתה להתייחסות

   Gal Deren  :צילום

 Gal Deren :צילום

אנשי השכונה #14 by michal zoran

מוסא הוא דוגמה חיה לכך שמזל הוא עניין יחסי. כשהגיע לישראל בשנת 2008 לאחר שברח מהמליציות הצבאיות שחדרו לעירו שבחבל דארפור, חטיפות הפליטים בסיני עוד לא היו עניין שבשגרה, והוא הצליח להכנס לארץ בלי לעבור מסכת עינויים של כמה חודשים. זה ממש לא אומר שהיו לו חיים קלים - הוא בילה תקופה בכלא סהרונים ולאחר מכן הצטופף בבניין עם מאות אנשים בנווה שאנן ועבד שעות מפרכות בניקיון. לאחר כניסת התקנות החדשות שהגבילו את בעלי הויזות הארעיות במדינה, התקשה מוסא להמשיך למצוא עבודה והחליט לשוב למקצועו המקורי - בשנת 2012 הוא פתח מתפרה קטנה ברחוב צ׳לנוב שאט אט צברה לה קהל אוהדות נאמן והיום הוא אף מעסיק בה את שאוויט - פליטה מאריתראה. מקור שמחה נוסף הוא מעמד הפליט הרשמי שקיבל ממש לפני שבוע, לאחר שהתקבלה הבקשה שהגיש לפני חמש שנים. יחד עם זאת, הוא מציין בעצב - ״אשתי בינתיים התגרשה ממני והתחתנה עם מישהו אחר״. בנם המשותף שוהה כעת אצל סבתו, והם שומרים על קשר טלפוני. לצד העבודה במתפרה הקטנה, שם הוא עושה תיקונים וגם תפירה מאפס של גלביות רקומות יפהפיות, מוסא גם עובד במטבח של קפה אלבי / قلبي כדי להשלים הכנסה. היום יש לו המון חברים וחברות ישראלים והוא מבקש למסור לאלה שמקבלים פה את ההחלטות ש״צריך לבדוק את הבקשות של כולם, ומי שמגיע לו - לאפשר לו להישאר.״

    Gal Deren  :צילום

  Gal Deren :צילום

מן הארכיון #4 by michal zoran

כתבה שהתפרסמה במאי 88 בעיתון גלובס
חיטוט קצר באינטרנט העלה חרס - מישהו/י יודע/ת מה עלה בגורל העסקה? חברת ה.מ.ה? 1.65 מליון הדולר? דוד חקיקיאן?

מן הארכיון מרכלת Markolet

אנשי השכונה #13 by michal zoran

למרות שהיא מסתובבת על הפלנטה רק 23 שנים, טל שמש כבר הספיקה לראות הרבה יותר עולם מרובנו - היא גדלה בניו-זילנד, רמת הגולן, הכנרת, קיבוץ דפנה, חיתה שנתיים באוסטרליה, טיילה באפריקה ובעוד כמה מקומות ולעת עתה היא כאן איתנו בשכונה, חיה עם שותפה בדירה עם גג ואויר של ים על דרך יפו. המעבר לעיר לפני חצי שנה לא היה פשוט - ״זה בבילון, קשה לי להכיל כל את המכוניות, הבטון, הטבע חסר לי. כל יום הוא התמודדות״. אבל שוק לוינסקי דווקא סיפק לה נחיתה רכה, היא אומרת, ״כי בכל זאת יש פה משהו קהילתי ומשפחתי, את אומרת שלום לכולם.״ כמות העיסוקים של טל נותנת פייט יפה לכמות הסיכות שהיא נעצה על הגלובוס וכרגע היא סטודנטית לרפואה משלימה, מנהלת להקת אפרו-ביט , ממלצרת בתדר ולפעמים בקאימק, ומחלטרת במלימונים ללימונדה יד שנייה

    Gal Deren  :צילום

  Gal Deren :צילום

אנשי השכונה #11 by michal zoran

אלה שיק-בלום נמנית על קבוצה קטנה וייחודית של אנשים
שאשכרה גדלו כל חייהם בפלורנטין. היא מתגוררת בבית אגדי בנחלת בנימין יחד עם אמא דנה, הכלבה מיקה והחתולה בובה, שנאלצה להיעדר מהצילומים בשל סיבות ששמורות במערכת. דנה הגיעה לפה בשנת 90 הישר מרחוב מיכ״ל היוקרתי, ונאלצה להתרגל לשגרת חיים חדשה ״זה היה אז מקום של מסחר. עוד לא היו פליטים או עובדים זרים, רק משת״פים. לא היו צעירים, לא היה גן ילדים, לא היה כלום.״ אלה אומרת שדווקא היה כיף לגדול ככה - ״חיכיתי לחזור מבית הספר.״ היום היא אוהבת בעיקר את האיזור של שוק לוינסקי אבל מתבאסתשהגינה שנהגה לשחק בה כדורגל הפכה לבית ספר דרויאנוב. כשהיא לא יושבת בטוני ואסתר היא מאמנת כושר ועושה מוזיקה, ודנה פנסיונרית - ״בפלורנטין פנסיונרית זה הכי טוב שיש. אבל אני מתחילה להרגיש זקנה מדי, אולי אעבור לדירה ליד הים.״

   Gal Deren  :צילום

 Gal Deren :צילום

אנשי השכונה #10 by michal zoran

מאירה יחזקאל עוד זוכרת את העגלות שהסתובבו פעם ברחובות השוק, בימים שאביה ויקטור הקים את ׳נעלי יוחנן׳ ברחוב לוינסקי/עליה, שם בנה את כל הנעליים מאפס. עד היום היא ממשיכה את דרכו במסירות, למרות שבהכשרתה היא בכלל מדריכה חינוכית. ״אבא ביקש שאבוא, אז באתי״
זה כנראה עובר בגנים כי גם ירון בנה הגיע לעזור כשקראה לו, ולשאלה אם היא מרוצה ממנו היא עונה בנזיפה - ״בטח שאני מרוצה! והוא מרוצה ממני״. מהחניות שסגרו פה באיזור היא פחות מרוצה, וטוענת שלכן לאחרונה יש פחות לקוחות
מאירה מזמינה את כולם להגיע לחנות והיא אמנם לא סנדלרית כמו אבא אבל מבטיחה ״סחורה באיכות, נעליים מעור לנשים, גברים וילדים במחירים טובים.״

   Gal Deren  :צילום

 Gal Deren :צילום

אנשי השכונה #9 by michal zoran

״בעתיד אתם עוד תשמעו עלי״ אומרת קוקו בחיוך ומסרבת לפרט מעבר לזה. קשה מאוד לא להאמין לה בהתחשב בכמויות הקסם האישי שנשפכות ממנה במהלך משמרת רגילה במסעדת עג'מי. היא גרה כמה פינות צפונה משם, בהרצל/לוינסקי ומחזיקה בותק מכובד של 3 שנים מגורים בפלורנטין. ״זו שכונה של כוכבים!״ לטענתה, למרות שהחפירות בשתיים בלילה די מעצבנות אותה - ״מילא הבליינים, מילא השתן, אבל יש תחושה שסוגרים אותי מכל הכיוונים, אין איך לצאת החוצה מהבית״. קוקו גדלה באשדוד ומי שרוצה יכול גם לקרוא לה בשמה הראשון - אלמז, לה זה לא ממש משנה כי היא יודעת שכך או כך מצפה לה יופי של עתיד

     Gal Deren  :צילום

   Gal Deren :צילום

אנשי השכונה #8 by michal zoran

יהודה בלינדרם יודע להעריך את ההנאות הקטנות של החיים. כבר 15 שנה הוא נוהג כל בוקר מאור יהודה לחנות מכשירי הכתיבה שלו ברחוב ויטל ובצהרים מחמם ארוחה על פלטה חשמלית, ומוריד כוסית של יין אדום עם סיגריית פאל מאל. מפלורנטין הוא מבסוט לאללה - ״לפני כמה שבועות היתה לי אזעקה, בני מהמכולת הרים לי טלפון להודיע, צלצלתי לחן שגרה קרוב, והיא נכנסה לחנות ופתרה את הבעיה. אחלה שכונה, אפשר לדבר פה עם אנשים.״ כשחונים לו בחניה הוא קצת פחות מרוצה ולפעמים גם מזמין משטרה אז תיזהרו. מעבר לזה ליהודה יש מסר חשוב לתושבים: ״תמשיכו להחזיק מעמד! עשיתם יופי של מקום, וזה חשוב גם ליוונים והיתר שהיו פה לפני. נכון שמגדילים ובנים יותר מדי, והיא מתפתחת ושוכחים את התושבים המקוריים, אבל ככה זה בעולם.״

     Gal Deren  :צילום

   Gal Deren :צילום

אנשי השכונה #7 by michal zoran

אדריאן הוא לא בדיוק מה שעולה לראש כשחושבים על המונח ׳מהגר עבודה׳. הוא בן 26, הגיע לארץ לפני שנה מבוקרשט כדי להרוויח קצת כסף, גר בינתיים בלוד ומועסק מפעם לפעם באחד ממכוני הקעקועים ברחוב פרנקל. בקטע מוזר הוא ממש לא אוהב את השכונה ובעיקר לא את הלכלוך. מה כן? "החוף״. ונראה שגם לשאכטה - אם תציעו לו - הוא ממש לא יתנגד

adrian.jpg

מן הארכיון #3 by michal zoran

השם של שכונת ׳מרכז מסחרי׳ (היום איזור שוק לוינסקי) לא השאיר המון מקום לדמיון - יוזמיה הקימו אותה כדי שיהיה פה, ובכן, מרכז מסחרי
כאן בצילום של שמעון קורבמן מ 1923, עובדי בית חרושת לנעליים ״תועלת״ (חזקים בשמות) שפעל בשכונה ביום כיף מחלקתי

מרכלת MARKOLET

אנשי השכונה #6 by michal zoran

שכונת פלורנטין די קטנה על מיכל שגדלה במנהטן (יו היומנס) - מה שמקנה לה את הזכות להתנשא מעל כולנו - אבל היום היא מתגוררת ברחוב המנור. לאחרונה היא התחילה ללמוד איך לעשות לק ג׳ל ובנייה (כי מי שעושה תואר ראשון באמנות בבצלאל חייבת תוכנית מגירה), ככה שבקרוב היא תעשה לכולנו ציפורניים של ריהאנה ובינתיים היא גלרינה עם שאיפות אוצרותיות. מיכל הכי אוהבת את הקפה של בני  ואת כל האיזור מסביב ״כי כולם שם צעירים ויפים וכיף להם״ ופחות את מחירי הדיור והג׳נטריפיקציה שהולכת כאן

     Gal Deren  :צילום         

   Gal Deren :צילום

 

 

 

אנשי השכונה #5 by michal zoran

אנחנו לא יודעות מה אתכם, אבל לחניתה, בעלת חנות בגדי הוינטג׳ חנותקא מזה שנה וחצי, כבר ממש נמאס. נשבר לה מהשכירות הגבוהה בשכונה וגם את הריח פה היא לא כל כך אוהבת ולכן החליטה לקום וללכת. ״זה תלוי בדיירים, שלא צריכים להסכים למצב הזה״, היא אומרת, והאמת שיש בזה משהו. אבל אם אתן שומעות על חלל להשכרה באיזור במחיר שלא שובר את הכיס, תודיעו לה - היא דווקא תשמח להישאר. את חייה חניתה מנהלת במבשרת ציון (לא, זה לא בתל-אביב), ולפני חנותקא היא החזיקה חנות באבו  גוש. הדבר האהוב עליה בפלורנטין היא סוניה, השכנה שגרה ליד ומגיעה לארח לה לחברה בשעות בין הערביים

     Gal Deren  :צילום

   Gal Deren :צילום

אנשי השכונה #4 by michal zoran

אמבל ונגה הן הוכחה חיה שפלורנטין היא קיבוץ זערורי - הן הכירו בשכונה כבר לפני כמה חודשים ומאז מתחזקות חברות אמיצה
אמבל חיה ברחוב הקישון בשנה האחרונה אחרי שערקה ממרכז העיר שם התגוררה תקופה ארוכה (בוז!). היא אוהבת את ציורי הקיר, "לוקיישנים שאפשר לטייל בהם" ובפרט את רחוב קורדוברו. פחות מתאים לה שאין אצלנו פארקים בלי נרקומנים. אפשר להבין אותה

נגה לעומתה עברה רק לפני חצי שנה מפרדס חנה הישר ללב המאפליה של שוק לוינסקי והתמקמה ברחוב החלוצים. היא מתה על זה שיש כאן "יותר כלבים מאנשים" וגם את "רוח האמנות ששורה על האיזור ומעורבת במרמור". חסרים לה כיווני אוויר נוספים אבל היא מתנחמת בזה שהבירה זולה

מרכלת MARKOLET.jpg

אנשי השכונה #3 by michal zoran

זהו נתן, הוא הגיע אלינו מג׳רוז הקרירה כבר לפני כמעט חמש שנים כדי להשתקע ברחוב פלורנטין המאתגר, ועד לא מזמן הגיש לנו קרפים בברטון . נתן אוהב את המכולת של הדודות כי ״אין כמו בבית״ ואת הקסבה ״כי יש שם תמיד טעם וריח החיים וויד ואוכל״
 פחות מתאים לו שאין חלב שקדים בכל בתי הקפה (לטיפולכם!) ואת טפטפת המזגנים ברחוב הוא ממש שונא

     Gal Deren  :צילום

   Gal Deren :צילום

אנשי השכונה #2 by michal zoran

תגידו שלום לג׳סי, שחלקכם/ן בטח זוכרים/ות מהימים שעבדה בקפה פינה והגישה לכולנו סנדוויץ׳ טבעוני לצד אטיטיוד מגניב לגמרי. בזמנו היא גרה ברחוב שלמה למשך שלוש שנים, אבל לפני כמה חודשיים איבדנו אותה לטובת חיפה. למה? ״כי אני אוהבת לגוון״. וואלה צודקת, עיר עם עתיד. במקור היא בכלל מקרית אתא והמקומות האהובים עליה בשכונה הם כמובן הפינה וגראז' אופניים של יהודה ממול - ״תמיד יש שם אווירה טובה״

   Gal Deren  צילום

 Gal Deren צילום

מן הארכיון #1 by michal zoran

נניח רגע בצד את הויכוח האם שוק לוינסקי היא שכונה בפני עצמה או לא (כן), כדי לספר שכשהוקם בשנת 1921, תוואי הרחובות שמופיע במפה הנושנה פה למטה נקרא ׳מרכז מסחרי׳ (כמו גם הרחוב הראשי של האיזור שהיום הוא ידידנו מטלון) והשכונה יועדה לשמש כאיזור מסחר יהודי עצמאי. בשל האיסור המוזר על הקמת חנויות בגבולות תל-אביב (תאשימו את ביאליק), נרכש הפרדס של חאג׳ מוחמד שיח עלי ששכן בין יפו לעיר והשטח חולק בין בני האגודה השיתופית שהיו אמונים על הפרויקט
 

מרכלת markolet

by michal zoran

אנשי השכונה #1

תכירו - זה יעקב קורקידי, הבעלים של קורקידי מכשירי כתיבה ברחוב כפר גלעדי 32
הוא נולד וגדל ברחוב מטלון שבזמנו כונה ׳מרכז מסחרי׳ ומפעיל את החנות שלו כבר משנות השישים
יעקב אוהב במיוחד את הבורקס של קונדיטוריה פוּני ועל השכונה הוא אומר - ״כל הנוסטלגיה שלי פה, כל המשחקים היו פה ברחוב קורדוברו, שנקרא אז רחוב התחנה״

   Gal Deren  צילום

 Gal Deren צילום